ההתפתחות של רגולציית התקשורת בישראל דומה מאוד למהלך הרגלוציה במערב כולו, אולם ישנם כמה מאפיינים מקומיים ייחודיים. בישראל, מבחינה היסטורית המדיניות הרגולטורית מחולקת לשלוש תקופות מרכזיות: מונופוליסטית (1948 - 1984), קואופרטיבית (1984 - 1994) ותחרות רגולטיבית (1994 - היום). השלב המונופוליסטי שארך מקום המדינה ועד שנות השמונים אופיין בגישה שמרנית כלפי טלקומוניקציה. המדינה ראתה את הקשר לרשת התקשורת הארצית כמשאב מוגבל אשר “חולק” על בסיס סדר עדיפויות משתנה בהתאם לאזור וסוג האוכלוסייה. הבעיתיות המובנית בגישה זו של תפיסת תקשורת כמשאב מוגבל הביאה למספר קטן של מרכזיות לתקשורת טלפונית ביישובים ערביים ופריפריאלים. אזורים אשר היו בעלי חשיבות מיוחדת למפא”י ואחר כך מפלגת ליכוד נהנו מקישוריות מצוינת למרות חוסר כדאיות כלכלית. דוגמאות בולטות לכך הם אחוזי המשתמשים באינטרנט בהתנחלויות, אשר הוא הגבוה בממוצע בישראל, והשימוש בטכנולוגיות יקרות על מנת לחבר את הקיבוצים למרכזי התקשורת (דוגמא בולטת היא חוליות המיקרוגל לעין גדי). התקופה הקואופרטיבית (1984 - 1994) אפיינה גישה חדשה שבה המדינה נסוגה מתפיסת תשתיות התקשורת ככלי לשליטה ופיתוח כלכלי וחברתי. התפיסה החלופית ראתה בתקשורת מקור הכנסה הנתון לפיקוח משרד התקשורת (1970 - כיום). תקופה זו הביאה לאספקה סדירה יותר של קווי טלפון לאזורים שונים, והדרישה לקווי טלפון סופקה לחלוטין עד סוף שנות ה - 80. את התחרות הרגולטיבית (1994 - כיום) של ימינו ניתן לאפיין כהתקדמות איטית אך ברורה לעבר ריבוי שחקנים בשוק תוך כדי שימוש בטכנולוגיות מתקדמות (סיבים פיבר אופטיים, קואקסיילים, תקשורת לוויינית, סלולרית ונתבים אלחוטיים). שלב זה אפשר את כיסויה המוחלט של ישראל בתקשורת אלחוטית. בנוסף, הרגולטור חייב את בזק לפתוח את תשתיותיה לשימוש על ידי חברות מתחרות לאספקת שירותים (כמו ספקיות האינטרנט, חברות השיחות הבינלאומיות ועוד). חברת בזק המופרטת שולטת בכל רשת התקשורת האנאלוגית והדיגיטלית הנייחת בישראל. כיוון שהחברה היא בידיים פרטיות הדבר מאפשר קשרים מסחריים חדשים ופתרונות טכנולוגיים מעניינים. חברת הטלוויזיה בלוויין YES, אשר בבעלות חלקית של בזק מוכרת שירותי אינטרנט דרך ספקיות דוגמת בזק בינלאומי וקווי זהב-אינטרנט זהב. כמו כן, היא מוכרת קווי טלפון של החברה האם שלה בזק. משמעות הדבר היא כי כל לקוח של חברת YES ובעל קו טלפון של בזק יכול ליהנות משירותי תקשורת מודרנית. אולם, הריבוי של תקשורת אלחוטית הוביל לאי שיוויון אחד בעוד הוא ממגר אחר. בעבר, אזורי הפריפריה היו חסרי תשתיות תקשורת. כיום, טכנולוגיה סלולרית מספקת כיסוי של 99% מהשטחים המיושבים בישראל. אולם, ככל שאזור הוא צפוף יותר מבחינת אוכלוסייה כך עוצמת האנטנות הסלולריות עולה בהתאמה. כלומר, אזורים עניים יותר וצפופים יותר נחשפים לריכוז קרינה יותר גבוה מאשר בפרברים לדוגמא. חשש ציבורי גובר בנוגע להשלכות הבריאותיות של קרינה סלולרית מעלה את החשד כי ישראל הפכה לקורבן של הצלחתה ברישות המדינה. לסיכום, ישראל הצליחה בסופו של דבר לספק תקשורת ברחבי המדינה, אולם ישנם כמה בעיות שנותרו פתוחות. ישנה תבנית ברורה של ריכוז יתר של תשתית במישור החוף ובאזורים יהודיים. הפריפריה המוזנחת זמינה לקיבולות נמוכות יותר של רוחב פס, בנוסף לאחוז חדירה נמוך של טכנולוגיות חדשות. ההשלכות של מגמות אלו מהוות גורם משמעותי מעכב בהתפתחות השיוויונית ובפער מידע בקרב אזורים שונים בארץ. בעיה זו צריכה להיפתר על מנת שכל תושבי ועסקי מדינת ישראל יוכלו ליהנות מההזדמנויות והאתגרים שמציבה הגלובליזציה. מאת: ניקו בר בלאק, חוקר טכנולוגיות מידע ותקשורת.
חוסר ידע מוביל לכשלון בניתוח. המציאות: בפריפריה יש יותר פריסה מאשר במרכז: הסיבה: במרכז (כמו ת"א וירושליים) העיריות לא מרשות לחפור ולהניח סיבים, וגם מקשות על הקמת אנטנות סלולריות. בהרצליה יש פחות אנטנות סלולריות מבשדרות. מי נתן במה לניתוחים חסרי בסיס אלו? להמלצה על תגובה זו - לחץ כאן
למגיב מספר 2: אני לא יודע מהיכן אתה מביא את הקביעות שמדובר בחוסר ידע. אינך מכיר את חוקי התכנון והבנייה בישראל (או שאתה נותן להם פרשנות חדשנית במיוחד). לעיריות אין שום זכות חוקית להכביד על פריסת אנטנות סלולריות (אלא משיקולים נופיים), כך על פי תמ"א 36. רק ועדות תכנון מחוזיות יכולות לעשות כן.
בנוסף לכך בנוגע לפריסת תשתית סיבית, לעיריות אין שום יכולת לשלוט בפעולות חברות התשתית, ועדות לכך הוא הפרויקט המקרטע של הרשות לפיתוח תל אביב - יפו של יצירת הכנה לפרסית סיבים אופטיים אשר חברות התשתית לא משתמשות בשירותיה, אלא חופרות לבד. גם בירושלים המצב הוא דומה והעירייה שניסתה להסדיר את החפירות, לא צלחה בכך.
כמו כן, אם תעיין בדו"ח המעניין של דני רוזן (מנכ"ל משרד התקשורת), תראה שגם הוא מודאג מהגידול הצפוי בפערי תשתית במרחב מדינת ישראל.
כמובן שבנוגע למספר האנטנות הסלולריות בהרצליה לעומת שדרות - אשמח להבין מה הקשר בין מספרם, לקיבולתם, לצפיפות האוכלוסין, שטח עירוני ודפוסי פריסה על מנת להבין את טיב הטענה שלך בנושא זה. אני ממליץ לך על שימוש במערכת ה GIS של המשרד להגנת הסביבה בבדיקתך:
http://gis.sviva.gov.il/
במידה שתרצה להתעדכן במידע בנוגע לזכויות וחובות העיריות בנוגע לפריסת תשתית סלולארית, אני ממליץ על עיון בחוק התכנון והבנייה (1965), תמ"א 36, וחיפוש קצר בגוגל על הפסיקות האחרונות בנידון (בנוסף לחוק הקרינה הבלתי מייננת).
בברכה (מושכלת),
ניקו בר בלאק
להמלצה על תגובה זו - לחץ כאן
מזמן כל עיריה עושה כרצונה. את העובדות אתה לא מכיר, את פריסת החברות אתה לא מכיר, את המצב בארץ כנראה אתה לומד מהספרים בספריית עורכי דין, ולכן כל הטיעונים שלך חסרי בסיס והבנה לקויה מאוד של השוק. להמלצה על תגובה זו - לחץ כאן
לניקו היקר, בישקאל המצב טוב בהרבה לעומת אומות העולם. חובת הפריסה האוניברסלית על בזק והכבלים הביאה לכך שאנו המדינה היחידה בעולם בה יש אינטרנט רחב פס בשתי תשתיות שונות בכל ישוב ספר. תושב מושב על הגבול עם לבנון יכול להחליט אם להזמין אינטרנט רחב פס מבזק או הוט ולהנות מפירות התחרות בין כל המפעילים הסלולרים והקוויים. אין חובה לפרוס ADSL בשום מדינה בעולם ומובן שאין חובה כזו על ספק מתחרה. לכן, הניתוח שלך פשוט לוקה בחסרת אנחנו באמת "אור לגויים" להמלצה על תגובה זו - לחץ כאן
ההיסטוריה של התקשורת בישראל, מתחילה
במלחמת העולם הראשונה, כאשר הצבא
הבריטי במהלך המלחמה הקים רשת טלפונים לצרכייו, שהפכה מאוחר יותר
להיות רשת התקשורת של ארץ ישראל
במהלך השלטון המנדטורי.
האחריות לרשת התקשורת בתקופת המנדט
הבריטי, היתה בידי מחלקת הדואר והטלגרף. בשנת 1936 שונה שמה ל-
מחלקת הדואר הטלגרף והרדיו.
אם יהיו מתעניינים, ארחיב בנושא זה
בפעם אחרת. להמלצה על תגובה זו - לחץ כאן
בספרו המרתק:
An Empire in the Holy Land: Historical Geography of the British Administration in Palestine 1917-1929
להלן הלינק ב Amazon:
http://www.amazon.com/Empire-Holy-Land-Historical-Administration/dp/0312122691 להמלצה על תגובה זו - לחץ כאן
RSS
המייל האדום
{exclusive}
תצוגת הדפסה 
